חשבתי הרבה זמן האם בכלל כדאי לכתוב על זה, אני יודע שיקרה זעם של כעס ואז החלטתי - השנה החדשה מתקרבת, רק הנושא ...
אז גבירותיי ורבותיי: אני לא ממש אוהב סעודות המוניות בבית (ובמסעדה).
ויש לכך כמה סיבות. שניים, לעומת זאת, העיקריים.
בצפיפות אך לא כועסת
זו דעתם של המארגנים, כשהם מנסים לארגן כמה שיותר מושבים על שטח זעיר.
כתוצאה מכך האורחים יושבים מכופפים ומנסים לעשות כמה שפחות תנועה. כי בכל פעם שאתה מנסה להושיט יד למזלג, אתה דוחף את השכן עם המרפק. יחד עם זאת, המכשירים שעל השולחן מסודרים כל כך "בצפיפות" שממש המזלג הזה הוא בעיה - צריך לזחול מתחת לצלחת בה הוא מסתתר.
לשים משהו על צלחת זה גם בעייתי.
בינתיים הנורמה לאורך השולחן למבקר היא מטר אחד. עם שירות מלא של מלצרים - 80 סנטימטרים.
זה לא הומצא ליופי, אלא כדי שהאורחים לא ירגישו כמו הרינגים בחבית.
ואני יודע, הם יגידו לי עכשיו - ברבעים צמודים, אבל לא נעלבים, אבל... יש משהו ערמומי בביטוי הזה.
היא נופפה בידה הימנית - האגם הופיע, נופף בשמאל — ברבורים שחו
... ואז האורחים נשבעו, מנסים לקפוץ מן המוטות, עליהם הם יושבים כתף אל כתף ברבעים צפופים ולא בעבירה. כי אני באמת רוצה להציל את המכנסיים והחצאיות שלי מהאגמים שנשפכו.
אני ממש לא אוהב את התחושה כשאחד האורחים, בעמידה איתנה, מתחיל להתמתח על כל השולחן "בא-אוי-אוי-אוי-הוא בשביל הסלט ההוא". או "בא-אוי-אוי-אוי-מאחורי הקומפוט ההוא".
ראשית, הוא תלוי עם כל גופו מעל השולחן, לפעמים טובל את דפנות הז'קט שלו או משהו אחר לצלחות. זה לא נעים. שנית, לרוב, במצב זה, שרווליו מסתיימים גם באחת הכלים. שלישית, קטסטרופה קטנה עם כוס הפוכה או כוס עם "מיצוי" כזה של אוכל היא דבר מובן מאליו. ולאור הנחיתה ההדוקה, אסון קטן יהפוך למטרד גדול ...
והשאלה מיד מתעוררת - במצב צפוף, אבל בטח לא בעבירה?
הם יתנגדו אלי - בתנאים כאלה, אם עובר סלט או לפתן דרך השולחן, כל אותו דבר יכול לקרות. על כך אענה: על מארחי הערב לחזות ואז ו... לבצע את תפקיד המלצרים. ומה לעשות! דואג לאורחים לא רק להדביק אותם ליד השולחן, אלא גם לשרת אותם, אם כבר הוטמעה עליהם.
IMHO - בכל החגים הכוללים סעודה - בין אם בבית או במסעדה - כדאי לתאם רצונות עם צרכים. אין צורך לנסות לדחוף תריסר אורחים לשולחן של שלושה מטרים, גם אם מתארת מתנה מכל אורח.
חמדנות לא מובילה לטוב.