בתקופת ילדותי, רוטב שפרץ (או צמר) נחשב למשהו... טוב, לא רגיל לגמרי, אבל די מוכר. כנראה מכיוון שגם הגלישה וגם הקפלן היו בין הדגים הכבושים המשתלמים ביותר ...
עכשיו, כך נראה לי, סוג זה של תיבול ביתי נשכח בבטחה.
אם עושים משהו עם דגים, אז עם אנשובי (זה יותר מכביד), אם כי אין הבדל גדול בין שפריץ לאנשובי. אולי, כמובן, גורמה עם קולטני טעם בעלי רגישות מוגברת ומבחינים, אבל אם הרגיל, האוכל הממוצע, מציע להשליך גחלת קטנה מאנשובי, ולא להגיד איפה משהו... הבדלים.
ובכן, בואו נסיים כאן בהקדמה ספרותית, בואו נעבור לעניינים.
רוטב שמתאים לכל דבר, החל מסלטים של תפוחי אדמה וכלה בכריכים. הטעם מעניין מאוד, חריף, עם חמיצות ומתיקות קלילה. אני לא יודע למה, אבל בימים ההם הרוטב נחשב "קוריאני". אולי בגלל הדג? או, אולי, את המתכון הזה חלק במקור דודה כלשהי שמכרה סלטים "קוריאניים" בשוק.
אז אנחנו לוקחים:
- שפרץ כבוש או שבט ספראט - שמונה דגים
- שני חלמוני עוף (מביצים קשות)
- שלוש כפות שמן צמחי
- שתי כפות חומץ (אידיאלי 5 אחוז, אם יש לך אחר - אתה צריך להסתכל על התוצאה)
- כפית סוכר
- פלפל - שחור, טחון, לפי הטעם.
- אבל למישהו כאן אולי אין מספיק מלח, אז אתה יכול גם להוסיף אותו לפי הטעם.
איך אנו מבשלים:
הם נהגו לטרוח בבישול. זה בהחלט אפשרי, בשל העובדה שללא ציוד מטבח הגיוני, די קשה להפוך הכל לאמולסיה הומוגנית.
הסרחט נוקה מעצמות ומקרבים, הראש הוסר. לכן, הם חתכו אותו דק בעזרת סכין, ואז שפשפו אותו דרך מסננת. הם ערבבו את החלמון לכל זה, תוך כדי לישה והקצפה מתמדת, תחילה הכניסו שמן לזרם דק, ואז, כבר ברוטב שהתקבל, הוסיפו סוכר, ולאחר זמן מה, חומץ.
עכשיו אתה יכול לאגרף במהירות הכל בבלנדר. העיקר לא לשכוח שיש לנקות את הספראט!