יש קטגוריה של אנשים שאני בדרך הטבעית ביותר... נמנעת מהם. לעצמי, אני מגדיר אותם כמטבחים או סחטנים קולינריים.
לרוב, אנשים אלה אינם אוהבים ואינם יודעים לבשל, בהתאמה. מבחינתם הבישול הוא כמעט החובה המגעילה ביותר. עם זאת, הם לא ממהרים לנטוש אותו, מכיוון שהכוח על הכיריים והמחבתות נותן להם בו זמנית כוח - או מראית עין - של הסובבים אותם.
ובכן, כמו כוח... היכולת לעסוק במעין סוג של סחיטה. בהתחלה, לא על כולם סביבם, אלא רק על משפחתם, אבל זה מספיק להם.
הסחיטה היא בערך כך:
- למה אף אחד לא אוכל מרק! - אופציונלי, כמובן, יכול להיות שזה לא מרק - אם לא תשב לאכול כרגע, אני לא אכין יותר בחיי! אני לא הולך למטבח שוב! אני מנסה בשבילך, אבל אתה לא אוכל! אף אחד לא מעריך אותי בבית הזה ואף אחד לא מכבד אותי! הם יורקים על עבודתי ממגדל הפעמונים הגבוה!
כתוצאה מכך, גם אם המנה בלתי אכילה בקטגוריה, חיות המחמד יושבות ובעלי פנים עגומות דוחפות את האוכל לעצמן כפית אחר כף. כי הם צריכים להוכיח לסחטנים שהם בכלל לא צנוניות, לא מכבדים קרבה, לא אוהבים יקיריהם.
והסחטן בזמן זה, יודע היטב שלבריאתו יש טעם "לא טוב", נהנה מכוחו.
הדבר המצחיק ביותר הוא שאנשים כאלה, אם אף אחד לא מצליח לשחוק אותם, מאבדים בהדרגה את חופיהם ומתחילים לעסוק בסחיטה כזאת ממש בקנה מידה תעשייתי.
לא רק על הבית שלהם, אלא גם על הסובבים אותם. לדעתי, סחיטה כזאת נותנת להם איזשהו הנאה שאין כמוה.
אגב, המארחים "מסבירי פנים" ו"מסבירי פנים ", המשליכים את עצמם על האורח בחיבה לכאורה:
- אתה בהחלט צריך לנסות את זה! טוב, תאכלו! אז מה אם אתה לא אוכל את המאכלים האלה! הכל טרי וטוב כאן. אל תאכלו, הם לא טעמו משלנו. ובכן, תאכל שוב כפית, כי ניסיתי כל כך / ניסיתי, אתה באמת רוצה להעליב אותי (להעליב) - מאותה אופרה.
חשוב להם לא להאכיל, כפי שהם חושבים לפעמים. חשוב להם לגרום להם לאכול. אלה דברים שונים, כמוני.
התנגשו?