עובדות מצחיקות על בישול בכלל ועל בישול עולות כשמתחילים להתעניין בקטע הזה של... מדע היסטורי, אני מניח.
אני מציע משחק קטן - ללכת למטבח, להסתכל מסביב ולחשוב: באיזה מאותם מכשירים אתה משתמש כל הזמן היה לאנשים... טוב, נניח, במאה התשע עשרה?
משהו אומר לי, אני רק רוצה לומר: תנור! ואכן, בנוסף לגז ולחשמל, היו כמובן עץ, כבול, פחם.
הא! התנור אולי היה - בערים. בכפרים ברור שלא היו מקופלים תנורים עם תנורים. הם בישלו יותר ויותר ישירות בתנור. והם היו במצב טוב יותר בהשוואה לתושבי ערים רבים.
מכיוון שבעיר זה טוב למי שיש בית גדול וצוות משרתים שראשו טבח - הם, למעשה, יכלו ליהנות ממטעמים רבים. גם על הכיריים וגם מבושל בתנור.
ותושבי ערים, בעלי דירות שכורות זעירות או חדרים בבנייני דירות, אושר כזה לא הבריק. לא בכדי כתבו בני דורם כי אנשים עובדים ופשוטי העם אכלו בצורה גרועה ביותר, קנו מוצרי מזון בטברנות ובמטבחים זולים.
תנורים מסיביים החלו להופיע רק בסוף המאה התשע עשרה. ואז כמה מאסיבי... הם החלו למכור את הממציא הבריטי ג'יימס שארפ בשנת 1834. בשנות העשרים של המאה העשרים הותקנו תנורי גז תרמוסטטים ועוצבו באמייל כדי להקל עליהם את הניקוי. אבל לא לכולם היה גז.
הדבר המצחיק הוא שכעת תנורי גז נראים כמו המאה הקודמת.
בכנות, אני לא אחליף את הגברת החשמלית הזקנה שלי בשום גז.
ולו רק משום שאף תנור גז לא העניק לי חימום אחיד כזה. נהפוך הוא, הם השתדלו לשרוף את המוצר מצד אחד, ולהשאיר אותו גולמי מצד שני.
פו תנורים כאלה להיות.
אך גרברים ומנדולינים (גרגרים עם חרירי החלפה) נחשבים לשווא להמצאות של המאה העשרים. הפומפיה הראשונה הומצאה בצרפת בשנות ה -40 של המאה העשרים על ידי פרנסואה בולייה, ומסיבה פרוזאית מאוד: היה צורך איכשהו לאכול גבינה קשה.
מנדולינים - מגרסות עם להבים שונים - תוארו לראשונה בספר "Opera dell'arte del cucinare", שיצא לאור בשנת 1570 בהוצאת ברטולומיאו סקאפי. אגב, באותו ספר הוצג לראשונה לרבדים המשכילים הרחבים של האוכלוסייה... מזלג.
כאלה הם הפשטידות.