נזכרתי בסיפור מילדותי, חברים יקרים (טוב, גם לא חברים). בגיל עשר הייתה לי הזדמנות לבלות שלושה שבועות בכפר עם קרובי משפחה, וכל שלושת השבועות האלה דייסת הכוסמת הוגשה מדי יום לארוחת הערב.
עם שכמייה, עם בצל, עם גזר, בטעם חמאה וטעים להפליא. לדעתי, עדיין היו בו פטריות, אולם אני לא יכול לומר בוודאות - הוא יהיה קטן ולא מעוניין במיוחד בבישול.
ביום הראשון שלא אכלתי אותו, זללתי אותו - בכף גדולה.
לא סירבתי כששרידי הדייסה בערב התחממו בבוקר.
לארוחת הערב היא שוב הייתה - ריחנית, מזינה ...
ושוב לארוחת בוקר ...
בסוף השבוע הראשון הייתה תחושה שאני דוחף לעצמי כוסמת והיא מטפסת לאחור, לוקחת את זה אפילו דרך האף והאוזניים. כעבור שבוע הארוחה היחידה עבורי הייתה לחם סוכר, שנישא במהלך היום.
וכשסתיימה שקית הכוסמת, והמסיבה המזמינה התחילה "לחפור" את תפוחי האדמה, אז... אה, זה היה חג! פשוט תפוחי אדמה מבושלים בלי שום שמן, עם מלח - איזה טעים זה התגלה!
למה אני כותב את זה?
בכלל לא על מנת לקלל כוסמת או לשבח תפוחי אדמה. רק שמאז לא, לא, וחשבתי - רק אני, קטנה, סבלתי מהעובדה שהתזונה משעממת ללא תחליף? האם זו באמת הנורמה של כולם?
העובדה היא שמדי פעם בפיד שלי אני רואה את הכותרות "בישלתי פעם ועכשיו אני מבשל כל יום." "אני מבשל ככה כבר חודש והמשפחה מאושרת." ובכן, דברים כאלה. ואני שואל את עצמי - האם זה נכון? לא, אני מאמין לאנשים ואני חושב שהם כותבים את האמת, אבל כאן ...
מבחינתי אותה מנה בכל יום היא, אתה יודע, לא אוכל, אלא דווקא עונש. בסין העתיקה, כך נראה, הייתה הוצאה להורג (או לא בסין, אני לא זוכר בדיוק) כאשר הנידונים הוזנו בהרבה בשר מבושל ומים. ושום דבר אחר לא ניתן. זה שנידון... נידון. כי הגוף הפסיק לתפקד בדיאטה כזו.
אני מבין שאף אחד לא יביא יקיריהם למצב כזה... אבל האם באמת ייתכן שאחרי שבוע של מונו-דיאטה אותה מנה נכנסת לאנשים? וכשהם משתעממים מזה, כמה שנים הם לא הסתכלו על זה?