למען האמת, כשהפעם הראשונה שהמתכון הזה תפס את עיני, האסוציאציות התעוררו מוזרות. לא מאוד מעורר תיאבון.
הכפר, תנור עצים עצום, על אותו כיריים הוא קדירה בה מבשלים לחם לחיות מחמד - חזירים. בעל טוב, אתה יודע, לא רק ישטוף את תפוחי האדמה עבור החזירים, אלא גם יקלף אותם. חברי הכפר מילדותי התמרמרו על יחס כה יראת כבוד כלפי חזירים, כי הם נאלצו לקלף תפוחי אדמה ...
אבל אז חשבתי, מאיפה מקורם של דעות קדומות כאלה? ישנם שילובי אוכל רבים שנראים פרועים בהתחלה ואז טעימים. קרמל מלח ים, למשל. או פירות טרופיים עם פלפלי צ'ילי חריפים.
ווהן, שותפים עסקיים מטורקיה, כשהם מגיעים אלינו, למוסקבה, נרתעים ממאכלים שמכילים גם דגים מלוחים וגם סלק מתוק. הכי נועזים בהתחלה נרתעים ואז מנסים. הם מופתעים, הם אומרים יוצאי דופן, אבל... טעימים.
עם כל זה בחשבון, האם עלי לגנות את המולגיפודר?
זוהי וריאציה אסטונית של פירה, לרוב המתכון נמצא עם שם מורחב - mulgipuder עירוני.
אנחנו לוקחים:
קילוגרם תפוחי אדמה
120-150 גרם שעורה פנינה
בטן חזיר גולמית 150 גרם
2 בצלים בינוניים
מלח
באופן אידיאלי, אתה עדיין צריך חלב כדי להגיש - אבל לאומץ הקולינרי של כל אדם יש גבולות, אז אני לא אכפה.
איך אנו מבשלים:
מרתיחים את שעורה הפנינה כמה דקות במים רותחים, שוטפים, מייבשים על מגבת ומטגנים במחבת עד להזהבה.
אנחנו מקלפים את תפוחי האדמה, שולחים אותם למחבת בכללותה, מוסיפים שם את שעורה הפנינה, ממלאים אותה במים (קצת יותר מליטר) ושולחים אותם לבשל במשך שעה וחצי - אנחנו מסתכלים על השעורה למוכנות.
בזמן שתפוחי האדמה עם שעועית הפנינה מבושלים, אנחנו מכינים פצפוצי בייקון, ואז - בשומן שנמס מהחזה, מטגנים את הבצל ברבע טבעות עד להזהבה.
בסוף הבישול, כל (כמעט) הנוזל אמור לרתוח מתפוחי האדמה עם שעורה, אז אנחנו ממליחים ונלוש את המבשל עם דוחף.
מגישים חם, תחילה עם פירה, ומעל - פצפוצים עם בצל. מומלץ חלב בנפרד (נשטף), אבל אני לא יכול ללכת על גבורה כזו, זה לא בסדר.
מבחינתי - למנה יש זכות קיום, אם כי... מוזר, מאוד מוזר. מצד שני, כמעט כולם אוהבים כרוב מבושל עם שעורה, אם כי בהתחלה זה גם נראה מוזר.
איך אתה מרגיש לגבי מתכונים כאלה - האם אתה לוקח סיכונים או שמא, האם יש לנו מסורות קולינריות אחרות?