למען האמת, חשבתי שכולם יודעים עליו, אבל לא.
הדרך פשוטה: להחליף את תחנת הדלק. כידוע, סלטים רבים - מה"אוליבייה "המסורתיים ו"הרינג מתחת למעיל פרווה" וכלה בכמה "מעניינים" יותר, לבושים ברוטב שאנו מכנים מאוינס.
כעת, שנים רבות לאחר מכן, רבים מבקרים את המיונז הסובייטי ההוא. ואני חייב להתוודות שפיתחתי חוסר אהבה לרוטב (התעשייתי) הזה דווקא בילדות ובגיל ההתבגרות.
כי הטעם של מיונז היה אז רחוק מהטוב ביותר, כמו שזה נראה לי. אבל זה, כמובן, הטעם, כך. ואין צורך בשום דבר לגלגל חבית לתעשייה הסובייטית: היא ייצרה מיונז על פי טכנולוגיה שאושרה מלמעלה (והטכנולוגיה והמתכון פותחו על ידי טכנולוגי מזון ו לְבַשֵׁל).
הבעיה בטעם המיונז הייתה שמדובר בחומצה אצטית מדי. אגב, ניתן לטעון את אותה טענה לגבי רטבים רבים של אז, אבל... כמו תמיד, יש "אבל" אחד. בישול הוא בכלל לא תופעה סטטית. זה מתפתח, וטעמם של המנות משתנה - חלקם שנחשבו טעימים הופכים לשם דבר.
כלומר, מוקדם יותר (אולי אפילו בתחילת הדרך ואפילו קרוב יותר לאמצע המאה העשרים), חריף, רטבים חמוצים-אצטיים (קחו לדוגמא את רוטב הסויה המפורסם שנחשב לרוטב גורמה, עכשיו הוא נמצא בבטחה ישכח). ומיונז סובייטי היה חפץ של אותה תקופה. ההרכב הסטנדרטי של מיונז פרובנס לפי המתכון של אמצע המאה העשרים הוא שמן 68% מזוקקים, חלמונים טריים 10%, חרדל מוכן 6.7%, סוכר 2.3%, חומץ (5%) 11%, מלח ותבלינים 2%
הרגלי אכילה משתנים, רעיונות לשינוי אוכל טעים ובריא. עם זאת, גם אז טעמו של המיונז לא היה לטעמם של רבים (סליחה על הטאוטולוגיה).
מישהו דילל אותו בשמנת חמוצה בפרופורציות שונות - האמינו שהמיונז הופך להיות רך יותר.
ובמשפחתנו זה היה קל יותר - מיונז בדרך כלל לא נכלל במתכון לסלט. במקום זאת הם הכינו רוטב שמנת חמוצה, שאגב החליף את המיונז די טוב לפי הטעם.
בישול ההלבשה הזה לא יכול להיות קל יותר. אנחנו לוקחים חלמון מבושל, נלוש היטב, מוסיפים שמנת חמוצה לכוס ונלוש כך שלא יהיו גושי חלמון. הבא - כף חרדל מוכן. מלח ופלפל לפי הטעם. וואלה! רוטב רוטב טעים ובריא מוכן.
זה נשמע לא יותר גרוע ממיונז, בריא וטעים יותר פעמים רבות.
בתאבון!