כשבחרנו באחד הימים בבית קפה או מסעדה שאפשר יהיה לשבת בהם טעים בחברה קטנה, חשבנו: איזה כינויי מאפיין מפעלים כאלה מצד רחוק מלהיות טוב יותר? לא ישירות, אלא בתת מודע?
כי אם הביקורת שלילית, הכל ברור. האורח ציין את רשלנות הצוות, הלכלוך באולם, ההגשה המוקדמת והלא איכותית, האוכל שלא היה טעים לאורח. יש הרבה ניואנסים.
כן, זו הבעיה...
לא כולנו יודעים (ומוכנים) לכתוב ביקורות בכנות. את השלילי אפשר לשפוך החוצה. אפשר לשבח. אבל גם לעתים קרובות מדי הם מעדיפים להפיץ את מחשבותיהם לאורך העץ, מתוך אמונה שפשוט "בורשט חמוץ, לחם טעים" הוא לא תגובה. יש צורך ליצור חיבור בעקבות דוגמה של מבקר מסעדות.
וזה מאוד מאוד בעייתי להבין יצירתיות כזו. במיוחד אם האדם עצמו טוב, אדיב. הוא אולי לא אהב חלק מהאוכל, אבל המלצרית חייכה במתיקות. או שהמלצר החליף מכשירי חשמל בזמן, הציע מים, דאג, כמו שצריך. או שהוגשה לימונדה - ובכן, ממש כמו בילדות! ולפיכך, הוא מוכן לסלוח על פסים שרופים מגריל לא נקי על בשר - מה יש ברצועה זו! הבשר היה כמעט כלום, השיניים לא נשברו, וזה לא הריח... ושרימפס עם גבישי קרח בפנים הוא ישכח את הסלט באנחה - טוב, כן, זה קורה, שרימפס מגדלים לא בבריכה שמאחורי המסעדה עצמה, מרחוק נלקח.
אדם זה יושב לכתוב ביקורת על מנת לעזור לאנשים אחרים, ונראה שהוא לא רוצה להעליב עם ציונים גרועים, אבל אין מה לשבח, לפי התוצאה.
וכך הוא מתחיל לחפש ביטויים יפים.
הוא יספר לכם כמה נעים באולם. ואולי זה קשור לעובדה שממש נעים שם, או אולי התאורה עמומה (משום מה אנחנו חושבים שחוסר האור הוא נוחות), הישיבה של האורחים קרובה (כמו במשפחה גדולה ובמטבח קטנטן, כשחובטים זה בזה במרפקים), ובמקביל, "ריחות טעימים מ מטבח". אחרי הכל, לכל אחד יש את ההבנה שלו לגבי נוחות...
הוא יוסיף כי "היו ליקויים, אבל איפה שהם לא קורים". מישהו אחר ייחס ש"אפשר לסלוח על כל הטעויות לטעם של קציצות, כמו בילדות" (אה, מה?). או "בהתחשב ברמת המחירים, אפשר להעלים עין מהליקויים".
אני לא יודע מה איתכם, אבל לי (ולרוב החברים שלי) יש ביטויים כאלה כסמנים שעדיף לא לבקר במוסד. טוב שלו...
אבל החלק הגרוע ביותר הוא כשהם מתחילים להשתמש במונח "מנטלית".
בעיני הוא כמו הקלטת הצהובה שהמשטרה משתמשת בה כדי לגדר זירת פשע בסרטי פעולה אמריקאים. אל תלך מאחורי הקלטת! וכן במפעלים שבהם ה"נשמה" מתגלגלת.
אם הביקורת אומרת "נפשית", והאווירה רוחנית, וגם האוכל הוא, אז לרוב לא נמצא שם אלא "נשמה" (ולא יצליח).
וכנות, זה, אתה יודע, דבר חשוד. כמו בבדיחה...
מבקר במסעדה מבקש לבשל לי תפוחי אדמה מטוגנים, אבל מצד אחד שיישרפו, מצד שני - לא מטוגנים. יש צורך להמליח בסוף כך שמצד אחד הוא מלחח נמוך, מצד שני - מלוח יתר על המידה. לאחר מכן הביאו אותו ישירות לטיגון, הניחו את המחבת על השולחן בהתנפצות, ואמרו: "תאכלו, מהר... הלאה".
המלצר שואל באימה - למה כל זה? המבקר, עם עצב בעיניים:
- אני מתרוצץ בנסיעות עסקים, מאה שנים לא אכלתי ארוחת ערב נפשית, כמו בבית...