אגב, שאלה שהיא לרוב לא משהו שעוקפים אבל איכשהו... לא מועלית, או משהו. אם ה"שפע" של הטבלה מבחינת מספר המנות הוא נושא נפוץ למחלוקת, אז לגבי ה"חלק", כביכול, המנות הללו איכשהו לא זכורות.
במובן, לאיזו קטגוריה זה שייך לשולחן, לנשנושים קלים או למנות דשנות, "שמנוניות", שלאחריהן - מורגשת כובד רציני בגוף?
אני לא טוען שיש לנו שולחן ראש השנה (ולא רק ראש השנה, אלא כל חגיגי) מאוד מאוד מספק. זו מסורת. והיא הלכה, כך נראה, מהזמנים שבהם העיקר היה לאכול בלב. ובחגים רגילים - לא בחגים - זה היה אפשרי לעתים רחוקות.
ובכן, עמדות הכנסייה מילאו את תפקידן.
אבל הרבה זמן חלף מאז, גם מסורות תרבותיות השתנו (התפתחו או התדרדרו - כל אחד מחליט בעצמו), וגם מסורות קולינריות השתנו. יתרה מכך, הם השתנו באופן טבעי - ראשית, רשת התחבורה הזמינה מנות מאזורים אחרים, שנית, ציוד קירור ושאר המיועד לאחסון מזון בוטלו כמעט עונתיות.
כלומר, אין לנו סיבה לצום זמן מה (אלא אם כן אתה, כמובן, מאמין שמקיים את הצומות), ולאחר מכן לאכול בשקדנות בשר, שאם לא נאכל אותו מסתכן בהתקלקות.
זה, באופן גס, סכמטי.
לכן, המשמעות המעשית של "השולחן החמדן" נעלמת. אנחנו כבר ניזונים היטב.
ובואו נהיה כנים - אורגניזמים מוחים נגד שפע המנות החגיגיות הכבדות. הם אינם חיים ב"רעב לקור" בשאר הזמן, הם נשחקים מהיתרונות של הציוויליזציה (כיבים, דלקת לבלב, דלקת כיס המרה - ברבים).
כך שהקדמה, מבחינתי, היא אותם חטיפים קלים שמכינים לפי העיקרון "לא מתפוצצים מגרגרנות, אלא אוכלים, שיהיה טעים, משביע, אבל לא קשה".
כן, אפילו לא חטיפים, אבל שאר המנות, מבחינתי, כמה שיותר קל יותר טוב.
מה אתה חושב?