זרקו לי לכאן את הנושא של יחס קנאי למוצרים. מכיוון שהכלכלה בתקופתנו חייבת להיות חסכונית - מחירי המזון גדלים מיום ליום. או שיצרני בשר ונקניקים מדווחים שהם רוצים לייצר 20 אחוז יותר ערך, ואז יצרני דגנים, ואני לא רוצה לחשוב איך המחיר של הירקות הכי רגילים, שתמיד היה כמעט פרוטה, קופץ.
אבל מהי קנאות וכלכלה סבירה, ומהי חמדנות, או יותר נכון, קמצנות?
עמית כאן סיפר לי שקרובים שבאו לבקר ניסו לבקר במנזר שלה עם צ'רטר של מישהו אחר - הם אומרים, הם לא סופרים אוכל, "עובד לשירותים". ובביתם לא נהוג להגביל מנות ולחלק דבר בחשבון. קציצות מטוגנים - זה אומר הרבה. את הבורשט מבשלים כך שלכל אחד אין מספיק בצלחת, אם רוצים להוסיף, וכדי שלכולם יהיה מספיק בשר שם, ולא חתיכה קטנה מתלוננת. ממתקים וממתקים זמינים בחינם. וכך בכל מוצר.
לקרובים לא היה שום דבר נגד פריסות כאלה, למעשה, אבל... הם לימדו - הם אומרים, זה יהיה נכון לטגן על קציצה או חתיכת עוף, וזה מספיק. הם הביאו את עצמם כדוגמה - המשפחה שלהם היא חצי מהגודל (שלושה נפשות במקום שישה), אבל עלות המזון היא לא חצי, אלא, לפי ההערכות השמרניות ביותר, שבעה.
אבל כאן כדאי להוסיף - יש הגבלות לא רק על כמות המזון, אלא גם על האיכות וההרכב. אבל הבית נבנה. והשניים הולכים. ואלה – "אכלו הכל". עם ההכנסה שלהם, לדבריהם, אי אפשר יותר לגור בשתי קומות, אלא "להקים ארמון".
אני לא אוהב שמישהו מתחיל לספור הכנסות של אחרים וללמד אותם איך להיפטר מהם, אבל אם חושבים על זה, יש גרעין רציונלי בהיגיון כזה.
בסופו של דבר עקרות בית קנאיות, שם, בימי קדם, מזנונים ננעלו, חולק סוכר ...
מצד שני, יש משהו בספירת המנות ובניפוק המוצרים אך ורק לפי הספירה... לא נורמלי. איך לסרב לילד שרוצה לאכול שתי כרעי עוף ולהגיד - הנה אחת בשבילך, ולא מלאה - אז תתעדכן בפסטה?
אני לא יכול לעשות את זה, למשל.
מבחינתי יחס קנאי לאוכל הוא להכין משהו שכל בני הבית יאכלו בהנאה, יתמלאו ובמקביל לא תצטרכו לזרוק כלום. בהתחשב בתקציב כמובן.
ולספור ולהגביל... אל תעשה. גם לא שלי.
מה איתך?