שמפניה כל כך הרבה במילה הזו. זהו לא רק משקה עם בועות לכל חגיגה, מסתתר בו סיפור מדהים, בשמפניה.
על זה יעסוק הפוסט היום.
אם מדברים על שמפניה, בדרך זו או אחרת, עולה בדעתי איזו גברת ואלמנה.
קליקוט למשל. שמעת על זה? כנראה שמעו אותו, אך רק במסגרת שמו של אותה שמפניה ממש. ולמה קוראים לזה ומי אלה כל מיני אלמנות או גבירות, נברר זאת ביתר פירוט.
אלמנות שמפניה
ההיסטוריה של השמפניה קשורה כמעט מיסטית לאלמנות צרפתיות. ביניהם מדאם קליקקו האגדית, מאדאם פומרי האגדית לא פחות, קמילה רודר ועוד מאדאם בולינגר.
לנשים אלו הייתה השפעה עצומה על הטכנולוגיה והמסורת של הכנת שמפניה.
בואו נדבר על אחד מהם. על מאדאם קליקוט.
באזור שמפניה הצרפתי חיים כיום כ -84 אלף איש. דונם אדמה נטוע ענבים, ישנם גם 340 בתי שמפניה ידועים ו... כמעט 16 אלף יצרני יין רגיל.
אבל הייתה פעם תקופה שבה תעשיית היין במקום הזה כמעט ולא המשיכה לצוף. הנס קרה ברגע הפריצה, שהתרחש במידה רבה בזכות מאדאם קליקוט.
היקב שלה Veuve Clicquot שעדיין מפורסם בכל רחבי העולם.
יין ועוד יותר שמפניה ברבט-ניקול פונסרדין, וכך קראו לה במקור, לא תפס מיד, מכיוון שהגיעה ממשפחתו של תעשיין טקסטיל. והכל התחיל בנישואין, בשנת 1798, כשניקול התחתנה עם פרנסואה קליקוט, יורש יקב קטן בכפר שמפניה.
היקב הביא הכנסה מסוימת, כ -60 אלף רובל נמכרו מדי שנה. בקבוקי יין. לא שמפניה.
אושר ועסקים קרסו בשנת 1805 כשבעלה פרנסואה מת ממחלת הטיפוס. מאדאם קליקוט נשארת אלמנה בגיל 27. באותה תקופה הייתה לה בת קטנה, קלמנטין, בזרועותיה. מה לעשות? לסמוך על הגורל ולחיות על ירושת בעלך? לא, מאדאם לא הייתה עקרת בית רגילה. תוכנית מדהימה הבשילה בראשה.
החותן הופך למשקיע של הרעיונות האלה, אם כי הפקדת עסק בידי אישה באותן שנים היה כישלון, אך הוא האמין לה ועכשיו מאדאם קליקוט משנה את חייה באופן דרמטי. היא מוותרת על רקמה ומנגינת מוזיקה, שוכרת מטפלת טובה, והולכת לכרמים, שם היא ממציאה את הציוד שהייננים משתמשים בו עד היום.
למשל מתלה לבקבוקי שמפניה עתידיים. ולא רק זה.
אלמנה צעירה, מאדאם קליקוט, הופכת במהירות למגמת שמפניה. היא מנסה אחרת ובלתי אפשרית על מנת להשיג משהו חדש ולהרוויח מזה.
הכנת שמפניה דורשת תערובת של יינות וענבים שונים. הוא כמעט תמיד נאסף בשנים שונות, מכיוון שזה לא ריאלי לאסוף את הכמות הנדרשת של חומרי גלם איכותיים בשנה אחת.
קליקוט הפך את עולם הייצור היין על ידי יצירת שמפניה הבציר הראשונה. נזכיר כי כדי להיחשב כבקבוק וינטאג ', יש לקצור את הענבים למשקה כזה בשנה אחת. רק שנה ועונה אחת!
המשמעות היא שהשנה הזו צריכה להיות פורייה. עבור מאדאם קליקוט, זה הגיע בשנת 1810. והיא עושה זאת - השמפניה הבציר הראשונה אי פעם העשויה מענבים משנת 1810. זה היה מדהים, כמו האירוע או ההמצאה עצמה. אז זה היה די יקר.
אבל אשת העסקים לא עצרה בהישגיה ויצרה את שמפנת הרוזה הראשונה בהיסטוריה.
כמובן, בית השמפניה Ruinart ייצר שמפניה של רוזה עוד בשנת 1764, הרבה יותר מוקדם מאשר מאדאם קליקוט, אך הם הוסיפו למשקה הנוצץ את הסמבוק לצבע.
הגברת לא טרחה והייתה הראשונה להכין שמפניה של רוזה על ידי ערבוב יין אדום מיושן עם יין מבעבע צעיר.
שמפניה של רוז עדיין מכינה בשתי דרכים: על ידי ערבוב יינות, כפי שעשתה מאדאם קליקוט, או מוסיפים את מיץ הענבים האדומים עם הקליפה לשמפניה המוגמרת ומוציאים אותו מהמשקה לאחר כמה שעה (ות. ללא צבעים!
הגנים חשובים, וממשיכי דרכו של העסק הנוצץ Clicquot היו גם מלאי המצאה.
לכל בקבוקי השמפניה יש רסן תיל. למה היא? ומי המציא את זה?
הרסן נקרא נכון המוזל ואורכו הסטנדרטי הוא 52 ס"מ.
על פי האגדה, היא הומצאה על ידי אופנתנית גדולה ומעריצת שמפניה ג'וזפין קליקוט, היא אותה ממשיכה בשושלת הייננים המפורסמת של קליקוט.
פעם ג'וזפין הראתה למומחים יצירה נוספת של היקב שלה. כלומר, בקבוק שמפניה טעים.
וכך עצם ההעתק לטעימה הוכנס בחגיגיות לאולם מלא באורחים.
ג'וזפין לקחה את הבקבוק בידיה ומיד הבינה שיש בעיה עם הפקק והוא עומד לקפוץ מהצוואר. הגברת ניחשה שהיא לא יכולה להחזיק אותה, ומשקה המבחן היקר כרגע בכוח יתיז על השמלות המפוארות של הנשים המוזמנות ואולי יקלקל את התסרוקות המרופדות של מפורסמות גברים.
כמובן, היא לא נזקקה לרושם לא נעים מהטעימה.
ועכשיו ג'וזפין קליקוט הנועזת והשובבה, מול הקהל המופתע, מניחה את ידה במחשוף ו... מוציא את החוט מהמחוך שלו ומיד סותם בעזרתו בקבוק שמפניה, עוטף את הפקק כך שגם בנענע חזק הוא לא ינוע.
זהו הרסן או המוזלט ממש.
על נייר הכסף על הצוואר
זה לא היה שם קודם. אבל... ואז זה הפך לחובה. איך הופיע שם נייר הכסף? זה פשוט: מהכרח למסורת.
בתחילה, נייר הכסף סביב פקק השמפניה שימש הגנה מפני העכברים והחולדות שחיו במרתפים שבהם נשמר היין.
הפקקים התמלאו בשעווה, ועכברים וחולדות כרסמו בה. הם הצליחו לכרסם פקקים רגילים. והסכל הפחיד אותם.
מאוחר יותר, אלמנט האריזה נשמר כמחווה למסורת.
____________________________________________________________________________________
חומר זה שייך למחבר הערוץ "הערות קולינריות על הכל", כלומר בעיניי, והוא פורסם בעבר על ידי באופן אישי בערוץ הבלוג שלי בפלטפורמה דוֹפֶק.
אהבת את המאמר?
הירשם לערוץ "הערות קולינריות על הכל"
זה לא קשה לך, אבל אני מרוצה!
תודה שקראתם עד הסוף!