"הדור הבא של אזרחי ברית המועצות יחיה תחת קומוניזם," אמר ניקיטה סרגייביץ 'חרושצ'וב, ולמרבה הפלא, הם האמינו לו. עכשיו אני זוכר את סיפורי הדור המבוגר, אני מבין למה הם האמינו.
המדינה קמה מהחורבות לאחר המלחמה הפטריוטית הגדולה. נראה כי השגשוג גובר. הם החלו לבנות בתים - אותם בנייני חרושצ'וב... ומה היה צורך לאושר של אנשים שהצטופפו בצריפים ושרדו את המלחמה?
כך שלא תהיה מלחמה, ואפילו בית נפרד הוא כמו המידה הגבוהה ביותר של אושר סוציאליסטי.
בנוסף, הייתה תקופה שכיום נקראת "ההפשרה", הענף המשיך להתפתח, מה שהיה פעם זה נידון קשות כפיליסטיזם ומערביזם (אותן מסעדות, למשל), חדלו להיות "פרי אסור" ...
לא חיים, אלא אגדה.
וגם השנה החדשה במדינה שהאמינה בעתיד קומוניסטי מזהיר הפכה נהדרת.
מה לשים על השולחן אם תחליט לערוך מסיבה בנושא?
למנות חמות - פילאף.
שנות השישים - הזמן בו "הספר על אוכל טעים ובריא" כבר הפך, אם לא שולחן עבודה, אז פופולרית מאוד, והתרבות הסובייטית - ובמיוחד הסובייטית - קולינרית החלה להשתרש מטבחים. ומשמעות הדבר היא שהמנות הלאומיות של רפובליקות האיחוד חדרו בהדרגה גם לאזורים נידחים.
על פי סיפוריהם של הדור המבוגר, אחד המועדפים היה פילאף: טעים, משביע, לא יקר במיוחד (לא יקר כמו מנות לבשר בלבד, למשל).
סלטים
כאן התמונה מוכרת לנו יותר. הרינג מתחת למעיל פרווה, סלט עם דג משומר ומה שאנחנו מכנים כיום "אוליבייה". אגב, זה עדיין בגדר תעלומה בעיני - מדוע "אוליבייה"? הם ניסו להתרחק מהשם הבורגני, מי שלומד את ההיסטוריה של הבישול הסובייטי הבחין לא פעם - אפילו בשם "אוליבייה" ב ספרי קולינריה נעלמו הרבה מאוד זמן - מסוף שנות הארבעים ועד סוף שנות השמונים (מכיוון שאתה בעצמך בודק את כל המהדורות לא הייתה הזדמנות. אני אתייחס למילה שלהם).
עם זאת, השם "אוליבייה" היה פופולרי מאוד בקרב העם. נכון, לנספיק ומעדנים אחרים בסלט עצמו כבר לא נצפו.
חטיפים קרים
כמובן, שאפי - איפה בלי זה. ובדיוק אותו דג ג'לי שהוא בלתי נשכח אי פעם לכולם, וגם בשר מרושל. אבל אפשר היה לא לדבר עליו, הוא קלאסי.
המשקאות
לימונדות וכמובן יינות גרוזיניים. לא קומפוט וודקה (אם כי יש להם זכות קיום), אלא לימונדה תעשייתית ויין גרוזיני, אשר נקשרו אז לחיים טובים עבור רבים.
מתוק
עוגה נרכשת! אין אפשרויות - לא "קייב" או "פראג", ואז יש לך שולחן - לחמישה כדורים. אתה יכול גם ביסקוויט-קרם, העיקר שנרכש. להראות שמארחי החג הם לא סתם מישהו שם, אלא עם עוגה.
והכי חשוב, אל תשכח להדליק את הטלוויזיה! על המסכים "האור הכחול" הראשון שוחרר ב- 6 באפריל 1962, בהתחלה זו הייתה תוכנית שבועית, אך אז היא הפכה לחגיגית באופן בלעדי. ומאז 1964 - ראש השנה, שלימים הפך למסורת.