חתיכת לחם מרוחה בחמאה, מוזגת בריבה מעל היא טעם של ילדות שאי אפשר לשכוח. ואתה לא יכול לחזור על זה, לא משנה כמה אתה מנסה.
אתה יכול לחפש הסברים הגיוניים לזה כמה שאתה רוצה, הם אומרים, לפני שהשמן היה יותר שמן, הגרגרים היו יותר ברי. אבל גם אם אתה קונה את החמאה הכי יקרה וטבעית, ולוקח את הריבה של "סבתא" (מגרגרים שנקטפו על אותו הדבר האתר עצמו, אם לא מאותו שיח), אז הטעם הקסום של כריך שנראה כמעט כמו עוגה - לא רָצוֹן.
ועכשיו אתה יכול למצוא "אותה לימונדה" - חברות רבות מייצרות כעת סודה לפי מתכונים סובייטים, "Sayany", "בוראטינו", "דוכסית", "Tarhun", "Baikal" נמצאות בחנויות. לא ראיתי את בחמרו. ואנחנו קונים אותם... אבל "עצם הטעם הזה" לא.
ומה עם לחם שחור, מגורר בשום, זרוע מלח, זרוע שמן צמחי ריחני, כאלה שמריחים כמו "גרעיני חמנייה מטוגנים"?
פעם הכנתי לעצמי את החטיף הזה, שכילד הלך לארוחות בוקר, צהריים וערב בקיץ (ומה השעה להפסיד אוכל בבית, כשאפשר לברוח עם חתיכת לחם עם חברים, במיוחד בכפר?), אבל... זה לא משהו וזהו.
והלחם, אגב, היה טעים. טוֹב. ריחני עם קרום פריך ופירור נקבובי ואפוי. והשמן הריח בכל המטבח. אבל בכל זאת - לא זה.
וכן, אני בטוח (וכבר כתבתי פעם אחת) ש"טעם הילדות" מורכב לא רק מטעמים, אלא גם מזיכרונות הקשורים לטעמים וריחות אלו. והטעם עצמו, אבוי, הוא משני, ואם נחזור עליו, הוא "לא אותו הדבר" - אין "תנאים" שהפכו אותו למשמעותי, בלתי נשכח.
אבל עצם תפיסת הטעמים בארצנו כמובן משתנה, מקהה - קשה להכחיש זאת. מה שהתפוצץ בזיקוקים בהירים בילדות מתחיל להיראות תפל, מתוק מדי עם הגיל. למשל, או בכלל - שטוח, חסר הבעה.
אבל מה שבילדות השתייך לקטגוריות "איך מבוגרים אוכלים את הטריק המלוכלך הזה" – הופך לטעים.
אני עדיין זוכר איך, כשהגעתי למסעדות או לבתי קפה קרובים למסעדות עם ההורים שלי, חילצתי זיתים שחורים ומבריקים מההדג'פודג', ולא הבנתי: למה להוסיף את הרפש הזה למרק טעים?
הורים צחקו והתווכחו - זה טעים! עכשיו אני מאוד אוהב זיתים וזיתים.
מה עם פלפל צ'ילי? נכון, בילדותי לא הכירו דבר כזה "צ'ילי", היה רק פלפל חריף אדום - לחלק מהאנשים הוא אפילו גדל בעציצים על אדני החלונות. ועבורי כילד, הפלפל הזה היה... פרדוקס. איך פלפל אדום כה מעורר תיאבון, אלגנטי, יכול להתברר כזוהמה כל כך בוערת ובלתי אכילה? ומבוגרים, בניגוד לילדים, אהבו אותו... ועכשיו אני אוהב את התבלין במנות.
וכמו שזה נראה לי אפשר לרשום המון מוצרים שהיו טעימים בילדות, בזיכרונות - "טעם הילדות המוזהבת", אבל עכשיו - לא זה. ולהיפך - מה שנראה מגעיל בילדות הוא עכשיו טעים.
האם שמת לב?